טיול בפריז ללא מוגבלות – 5 טיפים לניידות בעיר האורות, פורסם בפרנקופילים אנונימיים 16.9.17

כשהגעתי לפריז השנה, לראשונה בחיי, רציתי להיות מופתעת. רציתי לראות אם פריז תתממש להיות הפריז שדמיינתי לי אותה בראש, אם הריח שלה יהיה כמו שדמיינתי אותו, אם בסמטאות שלה ילכו אנשים כמו בפריימים של הבמאי גודאר, אם היא תהיה מלאת פריזאים חבושים בארט ושפם אינטלקטואלי, אם הקרואסונים יצדיקו את שמם. רציתי לגלות אותה כמו שמגלים עיר זרה, בצעדים מדודים על מדרכות שיפתיעו אותי במרווחים שבין הבלטות ויקשו עלי את ההליכה. כי חוץ מהקולנוענית חובבת האירופה שאני, אני גם נושאת עימי מגבלה. אני נעזרת במקל הליכה ומתקשה בהליכות מרוחקות, עקב תאונת דרכים קשה שעברתי בילדותי.

אז הנה 5 דברים שגיליתי במהלך הטיול בפריז שיכולים לעזור ללא מעט אנשים בעלי מוגבלויות.

טיפ 1: אל תשכחו את כרטיס הביטוח הלאומי

לנסיעה נסעתי עם שמש – העוזרת האהובה שלי, ולקחתי איתי למסע קלנועית שתעזור לי לגמא מרחקים. וגם, כך מסתבר, אסור לשכוח את כרטיס הביטוח הלאומי- כרטיס שבישראל נושא הקלות מסוימות, אבל בפריז זה היה חגיגה של ממש. במוזיאונים, בעמידה בתורים את זכאית פשוט לדלג לראשית התור, שולפים הכרטיס ויש כניסה לך ולמלווה. לעיתים קרובות זה בחינם או בהנחה.

טיפ 2: מלון פריזאי ונוח למתקשים בהליכה

מלון Louis II – לא רחוק מכנסיית סן סולפיס ברובע ה-6 בפריז. מקור תמונה אתר המלון.

בגלל הצורך במלון נגיש, כשחיפשתי מלון, היה חשוב לי שיהיה קטן כמו שאני אוהבת ונגיש כמו שאני צריכה. לומר, בלי מדרגות ועם מקלחת. מצאתי מלון מתוק ונגיש כזה עם צוות נהדר ברובע הצרפתי סן ז'רמן שבגדה השמאלית. חשוב לציין שבאופן עקרוני הוא לא נגיש לכיסאות גלגלים, אך  לצרכיי הוא היה נהדר. כמו כן מנהלי המלון הם אנשים מקסימים ועזרו לי למצוא קלנועית במחיר זול בהרבה ממה שמצאתי כשחיפשתי בגוגל.

שמו של משכיר הקולנועית הוא רוז'ה:

אתר: https://www.monscooterpmr.fr/

טלפון:  0143282270

אימייל: contact@monscooterpmr.fr

שם המלון הוא Louis II

אתר: http://www.hotel-louis2.com/

טיפ 3: האוטובוסים בפריז מותאמים לבעלי מוגבלויות

התחבורה הציבורית בעיר מורכבת ממטרו ומאוטובוסים. למטרו שידוע במדרגותיו ובחוסר נגישותו פשוט לא התקרבתי. הבנתי שיש אי אלו תחנות נגישות, אבל פשוט העדפתי להתעלם מהמטרו וזה לא גרע לי מחוויית הטיול, או כך אני מעדיפה לחשוב. נסענו באוטובוסים, בהם יש שיטה נהדרת: האוטובוס מתקרב לתחנה, את מנופפת בידך לנהג והוא פשוט עוצר את האוטובוס בתחנה ורמפה אוטומטית נשלפת עבורך. בברלין למשל, הרמפות הן ידניות שזה ככ מיושן ומסורבל. בדרכים נעזרנו בגוגל מפות שהדריך אותנו לגבי התחבורה והקווים הנגישים והנכונים. אמנם במוניות היקרות היו נהגים נחמדים, שאפילו שלא דברו אנגלית הסכימו לעזור לקפל הקלנועית, אבל באוטובוסים היה כזה פשוט ונוח.

בשוטטות ברחובות יש בכל מדרכה, שאני ראיתי לפחות, הנמכה בצורת רמפה. אבל לפעמים המדרכות הן כל כך גבוהות וישנות, שזה שמישהו טרח ליצור בהן רמפה זה חמוד, אבל זה גם מאד מסורבל ומפחיד.

לגבי התשלום באוטובוסים לא ממש הבנתי את החוקיות . שמש העוזרת הלכה לנהג לשלם אחרי שעלינו וכל פעם הנהג נקב באוזניה סכום אחר, פעם בחינם, פעם 4 יורו לשתינו, פעם 2 לשתינו. למשל כשהגענו לסינמטק פריז, מקום מופלא לטעמי עם תערוכה מתחלפת, גבו עבורנו בכניסה 4 יורו לכל אחת מאיתנו. במקום 8 יורו עבורי והיא בחינם, כמקובל. זה אולי נשמע לכם שולי, אבל שמש אמרה שזה נתן לה הרגשה מאד נעימה, היא הרי לא שקופה.

טיפ 4: הצרפתים הם אנשים נחמדים (למרות מה שכולם אומרים)

באחד הימים אבדנו ברחובות, שזו חוויה שאני דווקא מחבבת- ללכת לאיבוד באירופה, אך משמיצינו את החוויה וחיפשנו מונית נגישה- זה היה מאד מסובך עד בלתי אפשרי. התקשרנו למלון לבקש שיזמינו לנו, אבל הגברת מלמלה משהו שננסה לקפל הקלנועית כמו שעשינו בהלוך. חמוד מצידה, אבל היינו ככ עייפות, שלקפל את הקלנועית היה למעלה מכוחותינו. בחור צרפתי חביב שעבר שם (הם כאלה חביבים! סטיגמת הצרפתים הלא נחמדים לתיירים נופצה לי כליל) והבחור התקשר לתחנה להזמין עבורנו. הוא מאד התקשה למצוא אחת, ולבסוף מצא תחנה שביקשה שנחכה חצי שעה. מזלנו שהוא התיישב איתנו לקפה, וכעבור כחצי שעה הוא יכל לענות לגברת מהתחנה שהתקשרה לומר שהיא לא מצאה מונית נגישה. סוף הסיפור היה, שויתרנו על המונית והצטרפנו אליו לערב שירה בציבור עם מקהלה מקסיקנית בלב פריז (במזרח פריז למעשה), אכלנו קרפ עם גוואקמולי, ודיברנו עם הידיים עם סטודנטים צרפתים אינטליגנטים שהפתיע אותנו שרובם בכלל לא מדברים אנגלית. זה היה אחד הערבים ההזויים והמהנים. בסוף הם ליוו אותנו לקו האוטובוס הנכון שלקח אותנו עד המלון. כך נפתרה לי סוגיית המונית הנגישה- כלומר לא ממש נפתרה.

טיפ 5: כיצד לעקוף את התור של מגדל אייפל

ואסיים במגדל אייפל, גולת הכותרת הפריזאית- רבים סיפרו לי על התורים המשתרכים לפני המגדל, תורים ששמעם יצא לשמצה. אך עוד כשניסיתי להזמין דרך האינטרנט מישראל כרטיסים, ענו לי מהאייפל שאין צורך ושיהיה בסדר אם אני אישה עם מגבלה. ואכן, כשירדנו מהאוטובוס והגענו לשטח האייפל, הגברת בכניסה מיד הפנתה אותנו לבחור שבמקומותינו מזוהה כמאבטח, ויחד איתנו הוא פשוט עבר על פני כל התורים ולקח אותנו לכניסה מיוחדת לאנשים עם מוגבלות. זה לקח פחות מארבעים שניות. המגבלה שלי התגלתה כיעילה מתמיד.

אבל פה כדאי לסייג את כל האושר הזה- כי נכון שאת התור עברנו במהירות הבזק, אבל המאבטח (היפה! איזה גברים יפים יש שם) אמר לנו שנוכל לעלות רק עד לקומה השנייה, קומת המסעדה והסובינירים מפני שלנכים אסור לעלות עד למעלה מחשש שתהיה תקלה במעלית. דבריו כמובן מאד הרגיזו אותי ורציתי להתקומם, אבל כשהגענו לקומה השנייה כבר הרגשתי סחרחורת מהגובה ונשארתי בשקט לקנות מגנטים וקרפ. אני לא בטוחה שמותר להגיד דבר כזה לפרנקופילים, אבל אני מודה שמגדל אייפל אכזב אותי, ושהוא שמן ונמוך ממה שתמיד דמיינתי אותו ואת הייצוג שלו.

אבל פריז לא אכזבה, היא הייתה נהדרת אליי, ומסתמן שאצטרך עוד לשוב אליה שוב ושוב כדי לוודא שצדקתי.

כמה מילים על הכותבת

במאית, פרסומאית ואקטיביסטית בעניני נכות ומיניות. אם תרצו ליצור איתה קשר אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק שלה.

תאונה זה כואב

בשביל להסביר איך אני מרגישה, אצטרך להתחיל מההתחלה. אני חושבת שהסיפור הזה מתחיל בטיול צופים בכנרת, בסוכות לפני מליון שנה. טיול שכב"ג שנקרא אז טיול כצפ"ת (ראשי תיבות של כיף צופי. מה זה ת'? אולי התאונה. אבל חכו) קיץ, כיף, חברים, כנרת, באלגן. אני הייתי בשבט הדתי "משואות", ולכן עזבנו לפני השבטים החילונים כדי להגיע לירושלים לפני שבת. 2 פרטים לא משמעותיים שכדאי לזכור: דבר ראשון, הצטרף אלינו דניאל החתיך סתם כי רצה להגיע הביתה מוקדם, דניאל היה שמיניסט באחד השבטים החילונים וכל הטיול עשיתי לו עיניים ולא עבד לי; ודבר שני, בגלל שלפני שעזבנו נכנסנו פעם אחרונה לטבול בכנרת, התרטבו לי המכנסיים, אז החלפתי למכנסיים קצרות, השם ישמור. בכל אופן, בצומת מחולה שבכביש הבקעה עצרנו להפסקת התרעננות. כשירדתי מהאוטובוס, שמיניסטית מסוימת נבחה עלי כדרכן של שמיניסטיות שאני עם מכנסיים קצרים. בחמת זעמי הג'ינג'ית עליתי לאוטובוס, השלכתי את התיק שלי בעצבים קיללתי משהו וירדתי אל הכביש כועסת. רציתי בטח להתרחק מכולם. בעודי חוצה את הכביש, הגיע רכב גדול שנסע מאד מהר, כנראה מזדה MPV, נכנס בי בעוצמה רבה, פגע בי שוב והעיף אותי מדממת אל שולי הכביש. החברים מהגדוד שהיו בקיוסק וליקקו גלידה סיפרו ששמעו קול חריקה חזקה מאד. מישהו סיפר שהייתה תאונה. מספרים שנראיתי ככ נורא, שהמדריכים עשו גדר חיה וכיסו אותי בשמיכה שמצאו כדי למנוע מהחניכים לראות אותי. חלקם ראו אותי נפגעת על ידי האוטו. מזל שאני לא זוכרת כלום מכל האירוע הזה, כל מה שסיפרתי לכם זה לא באמת מהזיכרון שלי. דניאל החתיך ממקודם, שהוא גם פרמדיק, רץ אלי והנשים אותי. אז הרווחתי מזה צרפתית עם החתיך וגם את חיי בחזרה. 

                                                    
משם הועברתי עם אמבולנס לבית החולים העמק בעפולה ואז לרמב"ם בחיפה ואז להדסה עין כרם בירושלים, נפצעתי פציעה קשה מאד בעמוד השדרה ובראש. הרופאים היו בטוחים שאמות, ואם אשאר בחיים אהיה משותקת. ידה ידה ידה, בסוף החליטו לשלוח אותי למרכז שיקום ומי יודע. 3 שנים ביליתי במרכז השיקומי אלי"ן בירושלים, מיי הום בייס, נחושה להפריך את דברי הרופאים בלי באמת לדעת אם יש לי סיכוי. שם לימדו אותי ללכת מחדש, לנשום מחדש, לדבר מחדש. בזה הם הצליחו רק חלקית, כי אני עדיין לוחשת, אבל לא סותמת את הפה. והנה העברתי לכם בכמה משפטים את גיל ההתבגרות מהגהנום שעברתי.
היום, עשרים שנה אחר כך, אני הולכת עם מקל הליכה, הקול שלי חלש, אני קולנוענית, עובדת במשרד פרסום, גרה בתלביב ושומרת על פעילות וכושר למרות הכאבים. שיניתי את השם שלי מרונית כי הרגשתי שאני כבר לא מי שהייתי. אני אחרת. אני רונה.

במשך השנים, החברים והמשפחה לא עזבו אותי לרגע ואני חבה להם את בריאותי הנפשית. חבריי המדהימים היו באים לבקר בבית החולים כל יום לפחות במשך השנה הראשונה, שזה לא עניין של מה בכך לילדים בגיל 15. חלקם הגדול הם חברים שרכשתי בצופים והם אנשים טובים שהיו ילדים טובים. אבל הצופים באופן רשמי לא היו חלק מחיי. אמנם אחרי התאונה ראש השבט הביא להוריי פלאפון (המצאה שהייתה אז בראשית דרכה) ומימנו להם מלון לשבועיים בחיפה, אבל שם נגמר הקשר עם ראש השבט ועם הצופים באופן רשמי. גבי בר שישת וליאת שחורי היו באים לבקר, אבל אף פעם זה לא השתמע כביקור מטעם הצופים.
מיום שנפצעתי. לא חשבתי על זה יותר מדי. נכון, הייתי מבואסת שפספסתי את הצופים, את הטיולים, את ההדרכה, את הפעולות והי"א באדר, את סיפורי האהבה, את המורשת ואת הנשיקות. אבל הנחתי שזה פשוט עוד מסלול שפספסתי בחיי. כמו הטיול לפולין, כמו הצבא, כמו טקסי הסיום. הייתה לי תאונה, באסה, אבל לא יותר מדי חשבתי על התאונה שלי בהקשר של אחריות. אבל הנה מגיע המהפך:

חבריי לא הפסיקו לטחון את המוח על אירוע היומולדת שבעים שנה לשבט משואות ביוני 2015, עד שהחלטתי לבוא לראות. הגעתי לגבעת התחמושת מאוחר, וכולם כבר ישבו באמפי. הגדוד שלי, ישבו מרוחקים בקצה השני. היה בלתי אפשרי עבורי לשבת איתם, ואף אחד לא טרח לשאול אותי לפני אם אצטרך עזרה, או להתכונן שאגיע. אני מודה, פה התחיל קצת לבעבע העלבון. אבל בלעתי אותו. בתור בחורה עם מגבלה גופנית את צריכה הרבה פעמים בחייך לבלוע עלבונות. התפנתי להקשיב לקורה על הבמה- דיברו שם על המתים, הו המתים. שמעתי "מגן עובד", שמעתי "אורן מלצר" שמעתי "הרצי הלוי"- אבל רגע, אני מכירה את השמות האלה! גם כשאני הייתי חניכה קידשנו את זכרם! והרי לזכור את המתים זה דבר שעליו חי השבט, מה שאפשר לומר גם על המדינה. דבר מאד חשוב לזכור את העבר שלנו והרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אבל רגע, תעצרו. איפה אני?? ואז, עשרים שנה אחרי התאונה, פתאום הבנתי- אותי הם שכחו! שבט משואות, שבט המתהדר בסולידריות החברתית שלו, באג'נדה החברתית והחינוכית שלו, זרק אותי מהרגע שנפצעתי. בלי מרכאות. מרגע שאושפזתי ולא יכולתי יותר להגיע לפעולות, הייתי שקולה לחניכה שפשוט הפסיקה להגיע לפעולות כי לא בא לה. כל החללים שהשבט זוכר היטב, חלקם נהרגו בצבא. אני נפצעתי "בעת במילוי תפקידי", כלומר הייתי חניכה של השבט! שנפצעתי אנושות בטיול של הצופים! כשאני לגמרי באחריותם! חזרתי הביתה מטולטלת. פתאום עלו השאלות שמעולם לא נשאלו, איך זה שלא היה חובש? איפה היו כל המבוגרים? למה האחראים היו מדריכי עזר צעירים? איפה הייתה מרכזת השבט? למה הושתק כל הסיפור הזה של התאונה ומעולם לא נחקר כראוי? איך זה שאף אחד לא לקח אחריות על זה? למה אף פעם לא שילבו אותי בפעולות למרות הקשיים? הבנתי שלא ידעתי את זה כל השנים, אבל יש לי בטן מלאה עליהם. על מי?!

יוסי בלונדר, ראש השבט, מרגע ששמע על הפיאסקו הזה מיהר לנסות להיפגש איתי. הוא הודה שמעולם לא שמע על הסיפור שלי שזה היה קצת מעליב (שוב, נשארתי בחיים, זה לא משהו שתולים בגללו תמונה על הקיר בשחור לבן). אז מה את רוצה? חשבתי לפני שהוא בא אלי. מה את בעצם רוצה? 
חבריי מהגדוד, שחוו לאחרונה איחוד מחדש עקב קבוצת וואטסאפ פעילה למדי, הציעו שנעשה מפגש עם השכב"ג, החבר'ה הגדולים של השבט. יוסי התלהב מהרעיון ופנה מיד לארגן את זה. זה קרה, נובמבר 2015. 

זו לא הייתה פעם ראשונה שדיברתי בפני קהל. גם לא שנייה. מדי כמה זמן אני מציגה את הסרט הדוקומנטרי שלי "לאב דווקא" ואחריו יש סשן של שאלותשובות עם הקול הלוחש שלי. אבל זה תמיד בפני פורומים של סטודנטים, או מטפלים, או אנשים גדולים כאלה. אף פעם לא דיברתי מול נוער. ועוד דתיים. החברות שלי הדריכו אותי לפני זה לצנזר דיבורים מלוכלכים ולא לקלל, ובאמת שכמעט הצלחתי בזה. (:
מודה, אני הרגשתי קצת מטומטמת במהלך הערב. הרי אני לא באה בתלונות לילדים החמודים האלה. אם באתי לקבל איזשהי רזולוציה וסגירת מעגל זה ממש לא היה קשור אליהם. אז הראתי להם חלק קצר מסרט שעשו עלי שנקרא "עד שהקיר יישבר", שקצת מראה את הפציעה הקשה ותהליך השיקום ואז הם שאלו כמה שאלות. רציתי שישאלו עוד שאלות, רציתי לספר להם שהייתי ילדה ממש כמוהם שפתאום בגיל 15 קיבלה גוף של אשה זקנה.רציתי לספר להם כמה אהבתי את ההליכות לשבט מדי שבט, ממעלות דפנה בה גרתי, בדרך אוספים חברים וממשיכים ללכת עד למדשאות הירוקות של גן העצמאות שם היה פעם השבט. רציתי לספר להם שעדיין יש לי שקית עם צ'ופרים שאספתי, היום היא כבר דוחה ומעלה עובש אבל עדיין מתוקה. רציתי לספר להם שאחרי הפעולות הייתי מתגנבת לפגוש את החברים ה"פריקים" שלי מגן העצמאות שהיו צוחקים עלי שאני דוסית. רציתי לספר להם כמה נעלבתי שלא בחרו אותי להדרכה בגל הראשון. רציתי לספר להם שערב לפני החזרה הביתה באותו טיול בכנרת צבעתי את השיער הג'ינג'י שלי לשחור, אבל לא סיפרתי. הם בטח שמעו מהסיפור שלי כמה שהייתי פצועה קשה וכמה שאני נס רפואי. זה דברים שיותר קל לשמוע. זה גם היה יום המלחמה בתאונות דרכים- אני לא אוהבת מלחמות ואני לא אוהבת דידקטיות, אבל כן חשוב שידעו כמה זה הכרחי לשמור על עצמך כשאת על הכביש. 
מזל גדול שהגדוד שלי הגיע בנוכחות מרשימה, והם שימשו לי גב. הם השתלבו בשיחה וסיפרו כמה שהתאונה הזו הייתה למעשה גם טראומה שלהם. גם גיל ההתבגרות שלהם הושפע מאד מהתאונה, מהנסיעות התכופות לבקר אותי בבית החולים שבו מאושפזים חולים לא קלים, ההברזות מבית ספר בשביל לבוא אלי, איך הייתי עטופה באהבה של החברים מהגדוד ששרצו אצלי כל הזמן ואיך שהחדר שלי במחלקה היה מקום שתמיד היו שם חיים. על הקיר סימן האנרכיה ושלט הענק של קורט קוביין שהיה תלוי למראשותיי. פצועה קשה, נכה, מדממת, אחרת מכולם, אבל עדיין נערה מתבגרת וחיה. 

תמיד אחרי הקרנות כאלה של סרטים שלי, אני אוהבת להסתובב כשהקהל הולך. תמיד יהיו את אלה שיגשו אלי אחרונים לשאול משהו שלא רצו לשאול בפורום של כולם. עשיתי את זה גם ביום שלישי אחרי הפעולה שהעברתי (תמיד רציתי להגיד את המשפט הזה). החברים שלי כבר הזדרזו לצאת החוצה ממתינים לי בדרכם לפיצה בלואיג'י, אבל אני לקחתי עוד רגע בנחת שם, בשבט משואות. החניכים התקפלו ללכת, היו כאלה שחייכו אלי, כאלה שאמרו לי תודה בדרך לאופניים, ובחורה  אחת עם כובע צמר הביטה בי ונראתה נבוכה. חייכתי אליה, וכשהעיניים שלנו הצטלבו ראיתי שהעיניים שלה בוערות והיא אמרה בקול ממש שקט: תודה.. ואז ידעתי שהם הקשיבו לי. 

*אתם מוזמנים ומוזמנות לפייסבוק שלי או לחפש סרטים שעשיתי ביוטיוב

נכים וארוטיקה: לא כל אחד יכול לגעת בעצמו

אני מודה, אני בחורה עם מגבלה גופנית. לפני שנים עברתי תאונת דרכים ומאז אני צולעת ונעזרת במקל הליכה. אם אלך לידכם ברחוב, תצטרכו לזוז כדי לפנות לי את הדרך, אולי אפילו תשפילו מבט כי לא יהיה לכם נעים, מתנצלת מראש. אם תראו אותי ליד מדרגות, יש מצב שתרצו לסייע לי ואפילו תציעו עזרה גם אם לא אבקש, וזה באמת חמוד מצדכם, גם אם מעיק לפעמים. אם תשבו אתי בבית קפה, יכול להיות שהמלצר יפנה אליכם כדי לשאול אתכם מה אני רוצה. אל תתווכחו, פשוט תגידו לו אספרסו ארוך.

כשגמרתי את לימודי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, החלטתי שסרט הגמר שלי יעסוק בנושא שמטריד אותי אבל משום מה מוגדר כטאבו חברתי: נכים וסקס. נכים ומיניות. נכים ואהבה. אני מודה, אני רונה, ואני רוחשת חיבה יתרה לשבירת טאבואים חברתיים מטופשים. ולסקס. כי תאמינו או לא, נכים יכולים להיות סקסיים. והם חושבים על זה הרבה מאוד, לפחות כמוכם. אחד הסלוגנים המבריקים והמכוננים שנתקלתי בהם בצילומי הסרט שלי היה: "אני נכה וסקסי". ולמה לא בעצם?

יש לי תואר שני בקולנוע ואני פרסומאית, הנה נתתי לכם תארים מספיק חשובים בעולם שלכם (בטח זה שאני קושרת לבד את השרוכים לא ירגש אתכם מספיק), אבל חוץ מזה אני גם נכה וקשה לי ללכת. מבחינתי, הוצאת נושא המיניות של נכים מהארון שבו החברה מעדיפה לקבור אותם חיוני להגדרתם כחלק אינטגרלי מהחברה, כאנשים חיים, נושמים, רוצים - וגם חיוני לחברה בריאה. אולי הם קצת שונים ממכם, אבל מי אתם? "אתם" הרי זה מושג כל כך רחב ומגוון.

לא מזמן התוודעתי לקונספט של ה"בוק סרפינג". זוהי המצאה ישראלית שבה נפגשים כשמונה זרים בבית מארח וכל אחד מביא טקסט בנושא שנבחר מראש. כחלק מהקונספט שלי לחשוף אנשים לנושא הגוף הפגוע והעדיין מיני ולהפסיק להתבייש, החלטתי לערוך ערבים כאלה לקהל יעד של אנשים עם מגבלה. הנושא הנבחר היה "נכים וארוטיקה".

עוד כשאנשים פנו אלי ורצו להצטרף, התנצלתי ואמרתי "מתקבלים רק אנשים עם מוגבלות", הרגשתי שהפעם הכוח אצלי. אחרי הכל, כמה פעמים יוצא לי להדיר אנשים כי הם לא מוגבלים מספיק וליהנות מהמצב שלי. לא אגיד שאני אף פעם לא נהנית, הרי אחרי שנים עם מגבלה גופנית, למדתי שחייבים ללמוד לאהוב את הבונוסים; למשל כשאני לוקחת שכטה מהמריחואנה הרפואית שלי, למשל כשאני חונה בנחת באמצע תל אביב על המדרכה - חמושה בתו נכה, או כשהמאבטח החתיך נותן רק לי יד כדי שאעבור ראשונה בתור.

אז יש רגעים נחמדים, אני לא מכחישה. אני יודעת שכשאתם רואים אותי חולפת צולעת במרחב הציבורי "שלכם", הפריווילגיות האלה לא רלוונטיות בעינכם ונוח לכם יותר לתייג אותי כנכה וחריגה, אפילו מסכנה, אני מושא הרחמים שלכם. וזה סבבה, אל תפריעו לעצמכם, בל נשכח - אתם עדיין הרוב. אז אני אזרום אתכם. אבל בסרף הזה חברים, אין כניסה לאנשים חסרי מגבלה.

בכל אופן, הסרף היה באמת חוויה מיוחדת. יונה וולך כבר אמרה הרבה לפני: "יש סקס אחר". צדקה. בין השאר דיברנו על סרט תיעודי ספרדי דוקומנטרי בעל שם מבריק ""Yes, We Fuck. הסרט מציג סקס בין נכים בצורה מיוחדת ולא מצונזרת. בקטע שראינו, מתנדב עוזר לאישה לא צעירה בלי ידיים לגעת בעצמה לראשונה בחייה, ולהיווכח שיש לה עור נעים. הצפייה בקטע הרטיטה את כולנו, ולאחריה שוחחנו על החופש העצום והלא מובן מאליו ביכולת לגעת בעצמך.

זה התחבר לקטע חזק ואינטימי שהקריא אחד החברים, שכתב על השהות בבית החולים שמפשיטה מהאדם את היכולת להיות אדם מיני, והגוף שהופך לכלי שימושי ולא מענג ביד האחות שהיא כל כך רחוקה אף שהיא קרובה. מדי.

לבסוף התענגנו על רב המכר "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס, ספר נהדר מהסוג ש"בולעים", אפילו שהעלילה סובבת על נכה קשה. הסיפור הוא רומן על הקשר שנוצר בין מטפלת צעירה לנכה שבו היא מטפלת. קטע הקריאה העלה שאלות על ההבדלים בין גברים מוגבלים לנשים מוגבלות והמיניות שלהם, ועורר שמחה על כך שבשנים האחרונות נושא האנשים עם מוגבלות חדר לשיח בקולנוע, בספרות ובמוסיקה. לדעתי זה עוזר לקדם את הנושא בשיח החברתי כולו.

את הערב גמרתי עם משפט שכתב ג'יי-ג'יי באלארד, שכתב את הספר "קראש" (שנהפך לסרט בבימויו המופתי של דייוויד קרוננברג), העוסק באנשים שמגיעים לסיפוק מיני מתאונות דרכים ומגוף פצוע. באלארד כתב: "סקס לא יקרה בהכרח במיטה - הוא יקרה בראש. ובמידה מסוימת, הראש הוא מקום עשיר הרבה יותר מהמיטה".

מבחינתי, הערב היה עוד מדרגה בהתמודדות עם הפיכת המגבלה שלי לניצחון ועם המגבלה של החברה לקבל את המגבלה שלי. למצוא את הכוח לעשות מהמגבלה לימונדה, רצוי בכוס של קוקטייל, עם מטרייה צבעונית קטנה.

*פורסם במגזין החברתי "מקום הכי חם בגהנום" ב05.11.15

http://www.ha-makom.co.il/post/veod-rona-soffer 

פנים. עשרים שנה אחרי התאונה- צהריים (הערות הבמאית)

לכבוד היומולדת שלי ויומולדת העשרים שנה לתאונה שלי, הזמנתי כמה חברים ומשפחה למסעדת ננוצ'קה בתלביב בצהרי יום שישי. אכלנו אוכל מעולה ונטול חיות מתות.
ראינו חיות חיות בסרט שלי "כבשה כתומה"-

עשינו טקס הכתרת הזוכים בתחרות של עיצוב מקל ההליכה שהמשתתפים עיצבו-

ואמרתי על זה כמה מילים. לדרישת הקהל, העליתי אותם לכתב:

===

אם הייתי עושה סרט לכבוד האירוע, הייתי מתחילה אותו בשוט של ג'ינג'ית יחפנית בת 15 מתרוצצת לה עם החברים בשפת הכנרת. אולי מצביעה הצבעה צופית. משם קאט, לג'ינג'ית שוכבת על האספלט הרותח בצומת מחולה, היא מדממת. היא עדיין יחפה.

עכשיו שינוי לוקיישן, בית חולים עם קירות צבועים בלבן פלורסנטי. סאונד מונוטוני של מכונות הנשמה. הג'ינג'ית שוכבת במיטה ונפוחה. ניקח את זה בחצובה. קר לה ברגליים אבל אסור ללבוש גרביים בחדר מיון. העיניים שלה עצומות ואף אחד לא יודע שהיא מרגישה משהו. היא מרגישה משהו? אני גם לא יודעת. מזל שהמשפחה שלה והחברים לידה, לפחות בלב לא קר.

משם נעבור בדיזולבים לבית החולים השיקומי אלין בו הג'ינג'ית עברה כמה שנים של גיל התבגרות סוער, כמה פריימים קצרים שלה עושה תרגילי נשימה ופיזיוטרפיה יומיומיים במאמץ נוראי, בבריכה זה נחמד, משחילה חרוזים בריפוי בעיסוק, מתעצבנת על הבת שירות, נו ג'ינג'ית. קשה לה לנשום. נפתח קצת את הפריים, אחיה הגדול בועז מאלץ אותה לאכול מעדן קלוריות שתשמין קצת. אחותה גליה כל הזמן מתקשרת לבדוק מה שלומה ואומרת לאחיות שיפתחו לה טלויזיה במשפחת סימפסון. שיחות על אלוהים ועל מוות עם אחיה חגי, שיחות שיישארו בין שלושתנו. הנה, כאן אבא שלה גבי עוזר לה לקום מכסא הגלגלים וללכת את הצעדים הראשונים שלה, עם קלוז אפ על הידיים החמימות שלו, יו איך הוא מתרגש, והאמא פנינה, האמא שלי כל הזמן בקונטרול. בא נשים כמה פריימים של ג'ינג'ית עושה בגרות במתמטיקה עם מכונת הנשמה שיראו את הסוראליזם. ובקריין גבוה על החברים, שיראו שהם כל הזמן איתה. כאן כבר שמים לה סדים על הרגליים החלשות, שייצבו לה את ההליכה.

עכשיו אני רוצה כמה צילומי חוץ, שלא יהיה סגור מדי. בא נעשה כמה לונג שוטים ליד האוניברסיטה העברית, באיזור היפה שהמדבר מתחיל בו. אלוהים ישמור איזו מלחמה יש שם היום. מלחמה אחרת. טוב, שם היא מבינה שהיא לא מתכוונת לוותר על התשוקה שלה לידע וחיים ולוותר על עצמה בגלל הפציעה הקשה שלה. אז היא לומדת תיאטרון, אם לא שחקנית אז לפחות משהו קרוב, ומציצה הרבה מעבר לחלונות הכיתות אל המדבר שמתפרש לו מחוצה להם וחושף כנסיות ומנזרים ואופק. כן, בא נעשה אחד של הפוינט אוף ויו שלה, המדבר וירושלים מבעד לחלונות הגדולים. נעבור לסלואו מושן על הרגליים שלה הולכות לאט עם מקל במסדרונות הארוכים. אוקי יש לנו את זה. רגע, מה כל החברים האלה והחיוך הבלתי פוסק הזה, בא נוריד לה את האבא. קאט.

בא נראה, איך נעשה את המעבר לקולנוע... נתחיל עם הסינמטק בירושלים, פנים/חוץ לילה שכדאי לקחת במצלמת כתף, שיהיה אדג'י. ליד החלונות העצומים של בית הקפה בדרך ליד השומר יש פרסומות להרשמה לתסריטאות בסם שפיגל. היא לוקחת דף. בעצם הדף לוקח אותה. משם היא מגלה עולם חדש, והיא מבינה שיש לה המון כוח למרות החולשה הארורה הזאת. מתסריטאות היא עוברת לבימוי, חדרי עריכה אפלים, דוקומנטרי, וברייקינגדאון בחנויות גרפיטי. אקשן קאט אקשן קאט אקשן... שמישהו יצעק שם קאט לא שומעים אותה!

כאן אני רוצה לשים כמה קטעי ארכיון, שבועיים באמסטרדם של ציורים ורישומים בסמטאות ובתעלות המים, כמה שוטים מחודשים בברלין בהתחלה קרים ואז לוהטים, עוד קצת אירופה... נעים באירופה. שם לובשים מגפיים. נוסטלגיה של קולנוע אירופאי איכותי. בלונדון אנשים לא באמת יותר חביבים אבל צועקים פחות. שששש. נגמור את הסיקוונס עם כמה צילומים בגבעת אולגה עם דודה אליס. שמישהו יעזור לה ללכת יחפה על החול, זה קשה הרגליים שלה הפכו עדינות, ואני רוצה אותה יחפה.

פה, את המעבר הדרמטי לתל אביב אני רוצה לצבוע בצבעים עזים, נעשה בעריכה צולבת את תל אביב בצבעים של ים ובירה, של שקיעות, של דגל עצמאות. את ירושלים נעשה בעושר רוחני ובשיטוטים בלתי פוסקים בשכונות של חרדים, של ערבים של אמנים. וגם בבירה, תכלס.

טוב איך אני אגמור את זה, אולי בהווה יומיומי רגוע. כיף שאנשים מעריכים אותה, אחרי שנים שהיא פחדה שבגלל שקשה לשמוע אותה הם אף פעם לא יקשיבו. במשרד הפרסום היא כותבת סלוגנים קצרים ומתחכמים. שותה אספרסו קצר עם סויה. הולכת בחצאיות קצרות ומקל הליכה. לוקחת נשימות ארוכות. והרגליים אולי עקומות, אבל ארוכות.  

ג'וינט וכאבים. לא לא, ג'וינט ורוקנרול. יותר מגניב. טוב נו, רוקנרול ג'וינט וכאבים. אלה הם חיי. קאט. 

זה הסרט שלי-
https://www.youtube.com/watch?v=z-Q77f-Ep2g&index=1&list=PLEEFFA643A9E9BF98 

מקלות הסבא תלויים באויר וממתינים לבאים